Essays / s /

תנ"ך תש"ח – גרסת הבמאי

צ'מעו סיפור.
ביום חמישי ה-18 באוגוסט אני מקבל ווצאפ מבשמת:
[8/18, 12:33] בשמת עברי כהן: היי. אפשר להפוך אותך לראש קבוצה? אני לא אהיה. אני בחו'ל.
[8/18, 12:34] A~K: נחש נשך?
[8/18, 12:34] בשמת עברי כהן: אין לזה הרבה חשיבות למעט זה שאתה תקבל את הערכות

אני מתלבט. מצד אחד התחלתי פרויקט חדש בעבודה שלא משאיר לי זמן לכלום ומצד שני בשמת מבקשת ומסבירה שזה דורש מעט מאד ומצד שלישי עשינו את מהר לעמק במאי בפורמט ממש דומה וזה באמת לא מאד מסובך – 8 רצים ועוד כמה מלווים, 6 מכוניות, רצים בחברותא, אוכלים ביחד וישנים ביחד רק שהפעם זה קרוב הביתה אז הלוגיסטיקה יותר פשוטה, מה כבר יכול להיות?

פאסט פורווארד ללפני בערך שבוע. רשימת הרצים פחות או יותר מיוצבת, אני מבין שזה לא ממש דומה להר לעמק. יש לנו מעל 20 רצים, כמות דומה של מכוניות, שני קטעים מתוך 24 שאף אחד לא מעוניין לרוץ אותם ובעיה אחת ענקית – איך מתזמנים את ההחלפות? איך אפשר לצפות מתי יסתיים כל קטע כשהמרחק, רמת הקושי והיכולות של הרצים שונות?
אני מכניס את הכל לאקסל מנסה כמה נוסחאות, מעלה את הטבלה לאינטרנט ואומר לעצמי שצריך לזכור לעדכן זמנים במהלך המרוץ לפי ההתקדמות בפועל ומתפנה לטפל ברצים הבודדים, מנסה לצרף אליהם מלווים, במיוחד לאלו שמשובצים לבד לקטעי לילה אבל ההצלחה לא ממש גדולה.

18 שעות לזינוק. עדיין אין לנו רץ לקטע 4, אני אומר ליובל שלא יגלה לאף אחד בתקווה שנמצא מתנדב, אבל אם לא נמצא מישהו אני ארוץ את קטעים 4 ו 5 ברצף, מה שיביא אותי ל-37 ק"מ במצטבר במקום ה-28 שתכננתי
במקום למצוא רץ למקטע החסר 3 רצים מודיעים על פרישה בדיוק כשאני בעבודה מנסה לדחוס עבודה של יומיים ליום אחד כדי לכפר על החופש שלקחתי ביום המרוץ. 'עוד כמה טלפונים וגם זה נפתר.

חמישי בבוקר. פוגש בכפר המרוץ את שני וחני שרצות את שני הקטעים הראשונים ברצף, אוספים את הערכות ומגלים שלמרות שקיבלנו מייל שאומר שאנחנו מזנקים בתשע המארגנים אומרים שאנחנו מזנקים בתשע וחצי. מחליטים להתעלם והן מתפלחות לזינוק של תשע כדי להיצמד לתכנון. אני פוגש אותן בסוף הקטע הראשון והן מספרות שהיה חם מאד במסלול לגמרי חשוף, הן שותות, ממלאות מים ומזנקות לקטע השני.בתחנת בקוע אני נפגש עם סיגל ויובל, מצלם את החילוף ונוסע לנווה שלום לזינוק שלי.

סיגל ויובל מגיעים ואני מזנק. קטע 4 עובר בכייף, אני רץ בקלות למרות החום, מהיר יותר מהתכנון אבל חושב לעצמי שזה לא נורא כי קטע 5 שהוא אחד משני הקטעים הקשים ביותר במרוץ יהיה איטי ואם צריך אני אאט עוד יותר כדי לא לחרוג מהתכנון.

הייתי ממש תמים. קטע 5 מתגלה כגיהינום – עליה רצופה בלי טיפת צל ואני נלחם לשמור על קצב כדי לא לסיים באיחור היסטרי. בסוף אני מסיים בזמן, מעביר את הצמיד לציון ואריה ונוסע לכפר המרוץ ומשם הביתה. תכננתי לנוח, אבל בעבודה חשבו אחרת ואני עובד מהבית לקראת חצות אני מכוון שעון מעורר ל 03:45 ורגע לפני שאני נרדם מקבל טלפון מנועם שרץ איתנו גם בהר לעמק והצטרף לרונן ולרייצ'ל כדי שרונן לא ירוץ לבד שהוא נפגע בשריר ונאלץ לפרוש אחרי שני קטעים. אני מתעורר ונוסע למחנה שורק, שם אני פוגש את לנה ואנחנו ממתינים לעמיר וערן, חבר של עמיר שהצטרף אליו לריצה.

אנחנו מזנקים לתוך החושך והשקט והכל נרגע. יש לנו 11 ק"מ שטוחים וקלים עד צרעה ואחריהם 9 ק"מ שמוגדרים כקשים מאד עד כפר אוריה ואנחנו משתדלים לשמור על קצב נוח ודופק נמוך כדי לשמור כוחות לקטע הקשה, אנחנו עוקפים כמה רצים, עוברים מעבר של נחל שמרטיב לנו את הנעלים והגרביים, נהנים מהזריחה והרוגע שמסביב. הפסקה קלה לתדלוק ונישנוש בצרעה ואנחנו מזנקים לקטע האחרון שלנו. ההתחלה בכביש בעליה מתונה יחסית ואז פונים לדרך הפסלים והשיפוע הופך לתלול והדופק בהתאם.

לנה מושכת קדימה ואני משכנע אותה לעבור להליכה כדי לשמור כוחות, עוד כמה מטרים והשיפוע הופך לכזה שלא משאיר ברירה אלא ללכת. אנחנו רצים כשהשיפוע מתמתן והולכים כשאין ברירה ומגיעים לעליה הקשה האחרונה, כאן גם ללכת אי אפשר, המארגנים הכינו חבל שצריך לתפוס בו ולהיעזר בידיים כדי לעבור את מדרגות הסלע.

מכאן אנחנו כמעט בשיא הגובה של המסלול, יש מעט עליות מתונות ומתחילות הירידות, חלק תלולות וקשות אבל רובן מתונות ומאפשרות ריצה מהירה יחסית. לנה אומרת לי שתיכף אנחנו שוברים את שיא המרחק שלה – 20 ק"מ, אני מסתכל על השעון ומבין שני דברים: 1. למרות שלפי התכנית היו לנו שני מקטעים שאמורים להצטבר ל-20 יש לנו עדיין כשני ק"מ לסיום. 2. אנחנו רצים בקצב של 5:20 דקות לק"מ ומרגישים נח בקצב הזה

בק"מ ה-21 אנחנו נותנים כיף ומרימים שלוק של מים לחגוג את השיא החדש של לנה. בק"מ ה-22 אנחנו מסיימים, מעבירים את הצמיד לקרן וסיון ונוסעים לכפר התחרות לשתות קפה וליהנות מהאווירה.

עכשיו נשאר רק לחכות לרצי הקטע האחרון ולהתחיל לסכם....

אז קודם כל תודה לבשמת שהפילה עלי את התיק, גילתה לי שגם ממרומי גילי אני יכול להיות תמים ואיפשרה להנות מכל הבלאגן הזה. נהניתי מכל רגע, אבל זה לא אומר שאני לא אסגור איתך את החשבון :)
תודה ליובל הגדול מכולם שכאילו לא ארגן והפיק את זה, אבל היה פעיל בכל רגע מאחורי הקלעים ושותף לכל ההחלטות בדרך.
תודה ל-26 הרצים שרצו ולעוד כמה שמאד רצו אבל בסוף לא רצו (יצא משפט מצחיק), תודה לאיציק על חולצות המירוץ, תודה לכל מי ששכחתי להזכיר ותודה לכל חברי רצים עם הרוח שתמכו מוראלית ועודדו בווצאפ, בטלפון ובאנרגיות טובות.
היה טוב וטוב שהיה, זאת דרך נהדרת לסגור שנה, נקווה שהשנה הבאה תהיה לא פחות טובה ושמי שיפיק את המירוץ הבא יהנה לפחות כמוני :)

שנה טובה!